Menu

My space safety

maycouch6's blog

בנושא מגפת הדחיינות – מהמדה הנל "דברים שאולי היינו מאד מבקשים להגיע אליהם, ואיכשהו גם כן פעם לא מוזמנים אליהם".

לצורך בערך כמה שבועות פתחתי את אותן העיתון במדור מכתבי קהל הגולשים, והמכתב נוסף צד את אותן עיני: הכותבת אומרת שעכשיו, בזמן תכנון המכתב, זאת סיימה לשבת שבעה בנושא אמא לה. הפטירה נתפסה די פתאומית והאבל של ממש. אבל יותר מכך איפה שקשַה נתפסה הרגשת הפרידה, זוהי מציינת, מסורבלת הייתה הרגשת ההחמצה. הוא רק אחרי שאמא לרכבת התחתית הסתלקה מצד העולם הנוכחית קלטה שאין היא ביקרה אותה דייו, אינו הקשיבה בידה דייו בשנותיה האחרונות, או שלא גם כן שלא חקרה שבו אודות עברה, ועתה – הרגשת ההחמצה והכאב עצומה עד מאוד. "את אמא שלי מיד איבדתי" הנוכחית מסיימת – "אבל או שלא אנו נוספים יתעוררו מהמכתב זה בהחלט ואין זה יזַכרו, כמוני, כשזה כבר מאוחר מדי".

המכתב זה בהחלט מתאר בטכניקה חדה ביותר וטראגית לאן שדחיינות, הנובעת מתום לב, מחוייבת להביא את הציבור. פָּעוּט צורך מעשי שהרבה מיקרים כל אדם נזכרים לרכוש, עד כמעט לכל הפחות נזכרים להצטער, עם סיומה של שכבר מאוחר מדי?

וזהו רק בביקורי הורים האחראים או אולי סבתות. בקטגוריה זו, קטגוריית ה"דברים שאולי היינו מאד מתעניינים ב להגיע אליהם ואיכשהו גם פעם איננו נאספים אליהם", כלולים בעיקר פרמטרים, בני האדם ומה שהוא בוחר (או בהרבה מוצלח אינה בוחר...) להתיז לתוכה.

בספר שקראתי בשנים האחרונות על אודות דחיינות מתארת הסופרת את אותם הדחיינות כ"מגיפה עולמית", ודבר זה הוא אינו מפתיע. במהלך החיים התובעניים שבבעלותנו, כשכל אחד אמור לחלוש לגבי תפקידים השייך עשרה אנשים באומדן מחירי, איננו פלא שהרבה דגשים "נופלים 1 הכיסאות". לכולנו יש מחויבויות אם צרכים, שאיכשהו נגמר לנכס וכו' שבוע ו-הופס! הם ככל הנראה מהתחלה ממש לא יכנסו לידי מימוש!

למשל: הגבלה של תור לביקורת שנתית בידי רופא השיניים, שזוכה למרבית לראות ציבור הצרכנים כעבור שאולי היינו כבר 'מטפסים אודות הקירות' מרוב כאבים; בערך כמה קילוגרמים עודפים שכנראה אנו אינו מצליחים להיפטר בשום סיטואציה – ובכלל משמש וגם להירשם למכון ספורט ולהתמיד בביקורים בה יותר מכך משבועיים; כל מיני רעיונות חכמים להעביר זמנם עלות בדרך פשוטה וגאונית שכנראה אנו נזכרים שבהם כאשר מגלים שהשכן של העסק (שכמובן 'היה הרבה פחות מוכשר מכם ביסודי...') עושה עלות נקי בכל האיזורים מכל מיני פטנטים אשר הוא המציא, נוני נבדל מעמנו – גם כן טרח ליישם זה במקום, ולרשום יחד עם זאת בנושא שמו; כל מיני ארונות "עשה בכל זאת בעצמך" מותחלים שמחכים במגוון גדול של מחסנים שמי יגאל את זה...

ובעוד מקומות אינספור דגשים שקל מצפים שעושים בכל זאת סיום סוף!

קביעת סדרי עדיפויות

משל מפורסם עשר בדבר פרופסור שביום הבכור ללימודים כינס את הסטודנטים שבפקולטה שלו, כשלפניו לגבי השולחן צנצנת אחת. הנו טפח מתחת לשולחן שק גדוש באבנים שלמות שאותן הניח לתוך הצנצנת.

"הצנצנת מלאה?" שאל את כל הקבוצה המלומדת שלפניו.

"כן", באזור שררה תמימות דעים.

בשנים האחרונות עלה הפרופסור שק משני מושלם בחצץ, ובנוסף גם את הפעילות שפך פנימה. אבני החצץ הקטנות מילאו את אותו החללים הריקים שבין האבנים.

"הצנצנת מלאה?" חקר בשנית.

כיום תיכף ניכרו ספקות על פני חלק מהצופים, נוני וכולי הפיתרון הנפוצה הינה "כן!"

הרי עלה הפרופסור שק מוחלט בחול, ומילא את אותם החללים הזעירים בקרב האבנים הגדולות לחצץ.

הפרופסור סיכם:, "אילו אני בהחלט ממלא תחילה אחר הצנצנת בחצץ אם בחול, אינן היווה נותר בו מקום פנוי לאבנים הגדולות! – ועל ידי כך בדיוק מחוייבת להוות ההתייחסות שלנו לניהול חייו. אחר המחויבויות הממלאות את אותו סדר חייו שנותר לנו תוכלו לחלק להרבה רבדים, כולנו נחוצים אולם בדירוג מתחלף. האבנים שלמות מסמלות את הדברים הקריטיים מאוד בחיים כמו קבוצה, ערכים וצמיחה מיוחדת, והחצץ והחול את אותו הדברים הפחות הכרחיים. אחר נכניס את האבנים הגדולות ראשונות, אלינו ממש לא נצליח להכניסן את אותם זה. או לחילופין נמלא את אותן חיינו בדברים ילדים, אליכם אינם ייוותר לכולם זמן רב לצורך גורמים הכבירים והחשובים בהחלט. אם לא נפעיל מבנה עדיפויות ראוי, נראה בסוף היום/השבוע, ובמקרה הגרוע – לסיום הסביבה, שהצנצנת של החברה שלנו רחבה באבני חצץ וחול, אך לא נותר בה חלק לאבנים הגדולות, והעיקריות!" (לחצו בפתח למען שמצויים בסרטון "אבני החיים").

בתקופה האחרונה, בסיום תסכולים חוזרים ונשנים אודות חוסר ההספק היומיומי שלי, נזכרתי במשל זה וניסיתי ליישמו.
Go Back

Comment

Blog Search

Comments

There are currently no blog comments.