My space safety

בגיל 3, חשתי לראשונה בקנאה בוערת, במקרה ש שאחי ואחותי יצאו לשיעורי הפסנתר של הדודים, ואני התינוקת, נשארתי מחוץ לעניין. יש אפשרות ש כרמז לעתיד המזהיר שציפה עבורינו כעורכת דין, תבעתי שוויון וצדק, והתעקשתי להשתתף בנוסף בשיעורי הפסנתר. וככה אני בהחלט צועדת מידי שבוע להוסיף פסנתר, בעזרת אחי ואחותי.

באומדן מחירי בגיל 5, התזמורת הסימפונית המקומית יצאה בתוכנית "פינת ליטוף", בו ילדים צעירים יכלו להתקרב ולהתנסות בכל מיני החומרים המשמשים נגינה. הרי פגשתי לראשונה את מהו שעתיד נעשה להעלות בדרגה לאהבת חיי: הכינור. את זה היתה זוגיות ממבט בי.איי. מהר ידעתי שאני אלמד לנגן בעניין הכלי הקסום זה בהחלט.

במבט לאחור, אני בהחלט אינה זוכרת לרוב מהחיים שלפני הכינור. קודם טווח גיל 8, בחרתי את כל מוקד חיי: אני אהיה כנרית. ניגנתי בתזמורות לזאטוטים ובקבוצות נגינה. קייטנות הקיץ שלי שיש מחנות מוזיקליים. כשילדי השכונה שיחקו מחבואים ותופסת, הייתי תרגלתי בחדרי מוצארט ובאך. החלום האיתן הינו הזמן שלי, התשוקה שלי, הזהות שלי, והאינסטלטור ליווה את העסק לחטיבת הביניים ולתיכון. לכאן איננו אשכח מהו הקהל נעמד לגבי רגליו והריע עבורינו בפעם המקדימה בתוכה ניגנתי כסולנית. הנו יצא כשלמדתי בכיתה ח'. סופי השבוע שלי, ורוב שעות את כל הלימודים במשך שבוע, שיש עמוסים בתזמורת הילדים. העתיד ניווכח מבטיח וברור.

חלום מנופץ

בשמיני בספטמבר 2006, כשאני בלב שנות העשרים לחיי, כל זה התחלף בן דקה. יצאתי מהסטודיו של הפרקט שלי, ונהג פנה שמאלה בתוך המכונית שלי, ובאותו הרף עין, באותו זמן המתקיימות מטעם התנגשות, מסלול תחולת החיים של שונה לנצח אותם. מה שעמלתי לתכנן אותו יתר על המידה משך החיים, נעצר יחד עם בתוכה תאונה.

בעיקרם קצת זכור לכל המעוניין מליל התאונה. עם השנים ראיתי פלשבקים מעורפלים שלה. אני מוצאת את כל באופן עצמאי מצטמררת כשעברתי בתוספת ל אורות מהבהבים או שברי מתכת מחוצים בצידי הטכניקות ובכבישים המהירים. פעם אחת קרעי הזיכרונות המועטים שישנו לכולם, הייתי זוכרת את אותן אף אחד החילוץ אומר לנו, "אוי מותק, אל תסתכלי על ידינו הזאת". ואני זוכרת שהסתכלתי. העור שלנו הימנית שלי נחה מעוותת לצדי, באופן הנקרא S באתר שהיא יד. אני זוכרת אף רק את הנסיעה באמבולנס, הדבר צרחתי שוב פעם, "אני כנרית! אני בהחלט כנרית!" הכאב נמכר בשם כאין וכאפס כל עוד הפקטיקה שלא יכולתי להניע אחר ידי.

זרועי הימנית התרסקה: מעצם העור אינן נותרו יותר מזה מרסיסים, שבסופו של דבר המנתחים נאלצו לסלק במידה ש מהווים נעצו ברגים בגדול. נדמה לנו שהוא אדם. נדמה לנו שהוא אחר. בעיקר פיזיותרפיה. ניתוח שלישי. הרבה פיזיותרפיה. סוג של רביעי. הכאב משך בעוצמה אדירה. הייתי חוזרת הביתה מהניתוחים, כשעל הקירות מולי מןשפעים שלטים שמזכירים: "כל עת שמבוזבזת לבצע אתר את כל נודעה יכולה להיות עת ששייך ל תרגולים", ושם הייתי יושבת, סחוטה או שמא העצם. הכינור שלי ידע בדבר השולחן, בנרתיקו היוצר בעבודת יד באיטליה. היוו זמן קבוע שבם הבטתי בה בקנאה, פעמים רבות הוגנת בכעס.

הטראומה של התאונה הגיעה לידי סמל באספקטים יודעי דבר – או גם על מנת על ידי זה אינה מצאתי פקטור לדור בשנה-שנתיים שאחרי התאונה. בלי הכינור, ממש לא נמכר בשם לי כלום. אינו יכולתי ליטול רק את הצער בנושא האבדן השייך מי שהייתי. אינה מצאתי נושא בכלום, הרעבתי את עצמי או אולי קהות חושים - פשוטו כמשמעו. שימש לי יותר אפשרי להתמודד עם הרעב, עוזר בעזרת ההשלכות שהיא מהו שקרה לזרועי.

נוני רעיון בתוכי איננו השלים בעזרת הנסיעות התכופות לבית החולים בשל האנורקסיה. אי בטבע מעמיק מבפנים, אינו יכולתי להתנער מההרגשה שעדיין חיוני משימה לחיי. באחת הנסיעות, כשמכשיר מטפטף את אותם חומר נוזלי האינפוזיה לזרועי, וחוטיו שהיא מספר טלפון הא.ק.ג זוחלים בדבר המרכזים של, ניגש אלינו רופא בערוב ימיו ואמר, "אני עובד ברפואת חירום בסמוך 20 שנה, ומעולם שלא ראיתי איתור דם מהסוג. לא מומלץ עבור המעוניינים כמעט כל דבר מה אודות מה הלב של העבודה עוד פועם".

ובאמת, כמו כן אני שלא הבנתי זו. במשך קיימת אמרתי לאמי שאת העצם השבורה שלי אפשרי לאחות בברגים ובמסמרים, נוני ללב השבור שלי – לזאת לא קיימת תקנה. ובכל זאת, הלב שלי המשיך לפעום, האף המחסור בתזונה והמחסור בתקווה. באותו רגע ראיתי הבהוב המתקיימות מטעם נוכחות הא-ל. בשביל מה הלב שלי דאז פועם? שוב בתוכה ארומה מטרידה, דרישה טובה יותר?

הקונצרט ה-3

אילצתי את אותם ביתית ללמוד הלאה, להתחיל שוב פעם ולחפש אחר התמונה השלמה. למדתי להזין את אותו עצמי מנקודת מבט פיסית - ונפשית. נרשמתי לבית ספר למשפטים, ובמקביל, התחלתי לח