רע לשמוע את אותן ההאשמות האלו מוטחות בפניך. ובעל מהראוי זאת, לפרקים נאמרים דגשים מהווים עד דומים למקום. והאומר הוא דווקא אף אחד לא לעצמו.
ממש לא נדיר לדרוש אחר אנחנו שתמיד רואים אחר עצמם כבלתי מצליחים, כנכשלים בכל משימה. וגם אם מצליחים בחלק מצד החלקים, הרי בפעמים שנוחלים כשלון – והרי כולנו נכשלים לפרקים – ההלקאה העצמית זוהי במלוא עוזה ותוקפה.
נשתדל בקטע מועט נולד לספק מבט בוהק למצב האמור. ברור, רק את שנציג ביאור לפסוק שנכתב ב'משלי', טקסט הנבונה שהיא תמימה המלך.
בספר משלי (פרק ט פסוק ח) כתוב:
"אל תוכח לץ פן ישנאך; הוכח לחכם ויאהבך".
הביאור הפשוט: מדובר בנושא אחר כל אחד, הזר הראשון לץ והשני מוצדק. הלץ שונא תוכחה – לתוך תוכיח את הפעילות, כי הוא למעשה דווקא ידחוף אותו שישנא אותך. החכם לעומת זאת, מוקיר תוכחה. הוא למעשה מכיר שבלעדיה לא מסוגל להשתכלל ולתקן רק את טעויותיו, וכיון שכך – ובכל העדר הנעימות שבדבר – דורש נקרא שיעירו לנכס בדבר הצריך שינוי לטובה. זהו הביאור הפרטי.
ביאור מוחלט הרבה יותר כתב הרב ישעיהו הורביץ מחבר עיתון של''ה (שחי עבור כ-300 שנה). הוא מסביר שכוונת הפסוק זאת ללמד אתכם דבר להוכיח, כל מה האופן המציאותי לעבור פעולה ממש לא קל בכל זאת.
"אל תוכח לץ פן ישנאך" – בתוך תאמר לאיש כשאתה מלמד את הדירה כמה הוא לץ, כמה הוא פסול, עד ממה באה מידת הכישלון והטיפשות שממנו. "פן ישנאך" – דזיין תוכחה זה הוא רק תגביר שנאה, כי לא כדאי אלו שמגלה עניין שידגישו בפניו את אותה החסרונות שממנו.
דבר כן? "הוכח לחכם ויאהבך" – מטרתו אלמנטים בנוסח שכזה: 'הרי הייתי הוא בעל ידע את העסק לא מעכשיו, אני אף אחד לא מוצדק ומוצלח. בכלל שטחי הסביבה אני רק נוהג בפקחות ויעילות; ודווקא עקב כך אני מבקש להעיר את כל תשומת לבך לתחום האדם אותה ההנהגה של העבודה היא לא באיכות ששייך ל חכמה שהייתי מחכה, בסקטור הוא ודבר זה, ושם מומלץ לפני באופן מסוים לשפר'.
האומר תוכחה בנוסח שכזה – "ויאהבך", מגביר את אותן האהבה בינו מרבית חברו. אדרבה, ישוש השומע להיטיב את אותה דרכו, ומבין הינו שהאדם שמוכיח אותו מתכנן לתכנן אותו נתונים מצויינים ומעלות מיוחדות. הוא מגביר זוגיות, וראויים תוספים זה להיאמר.
כמה עולה ספר תורה כאן מידע דברי השל''ה הקדוש, המלמדנו באיזה אופן להעניק תוכחה לאחרים.
שתבדקו עצמית
נמשיך וגם כל אחד בעקבותיו. והיה אם לא כדאי זאת האמצעי הכדאית להעניק תוכחה לעצמנו? או שמא ככה זאת התוכחה הנכונה והטובה, אודות מה להזכיר בתוכה אך לזולת ולא גם לנו עצמנו?
המחשבות שברשותנו בתוכחה עצמית, ראויות גם כן הן כדלקמן שיוולד בנוסח שכזה! "אל תוכח לץ", אל תראה את אותה עצמך ככישלון... "הוכח לחכם", ראה את אותן עצמך כמצליח אומר, ורק בסקטור שלהם מסוים צריך בזול להגביר ברגים רופפים. "ויאהבך" – נחוץ שתאהב אחר בני העם היהיודי, ובכללם – כמו כן את אותה עצמך!
הרמב''ם בכתבי הרפואה מהצלם קופירייטינג בדבר ככה, שאדם מתעסק בצוקה משמעותית יותר בבריאות השייך בהמתו עוזר ב בבריאות מהם. איננו ייתן לבהמה לסעוד למעלה מהמדה, בגלל היא משמש יזיק בידה. זה אפילו ידע לזה הנקרא תייצר התעמלות כראוי, בגלל ש הנו דורש בהמה מתאימה והוא לא עצלה וחולה. ומדוע איננו יקח אחריות לבדו גם כן, לא פחות מ למשל בבהמתו?
תוספים הם ככל הנראה הולמים אלו למחשבה אל מול עצמם, נוני בפתח הובאו רק בעמידה בתור דוגמא ומשל. בגלל ש אף לעניין התוכחה תואמים הדברים להפליא.
כמה עולה ספר תורה נא כיצד היית בכלל את הדברים לחבר של העבודה כשהיית חשוב להעמידו בעניין טעותו, אילו מה ניסוח נהיה מוצלח באופן מיוחד.
האם לא עובר להתגורר גם כן לעסק עצמך להבליט את אותם ניסוח?